על כל הקופה: הקיץ שבו פלורנטינו פרס מהמר על המורשת שלו.
יש רגעים שבהם גם המועדון הגדול בעולם נאלץ לעצור, להביט במראה ולהודות שהדרך שהובילה אותו לפסגה כבר אינה מבטיחה שתשאיר אותו שם. זה בדיוק הרגע שבו נמצאת ריאל מדריד. אחרי שנתיים ללא תואר משמעותי, כשברצלונה השתלטה מחדש על הכדורגל הספרדי והציגה קבוצה צעירה, רעבה ומאומנת יותר, במדריד הבינו שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. זה כבר לא עוד חלון העברות אלא קיץ שמסמן שינוי תפיסתי עמוק, כזה שנולד מתוך לחץ, ביקורת והבנה שהסבלנות בברנבאו אינה אינסופית. במרכז כל התהליך הזה עומד אדם אחד, פלורנטינו פרס, שיודע שהפעם הוא לא נבחן על חזון או על תוכניות לעתיד, אלא על היכולת להחזיר את התארים באופן מיידי.
יש גם נתון סמלי שממחיש את עומק המשבר המקצועי. הכדורגל הספרדי נמצא בתקופה הטובה ביותר שלו בעשורים האחרונים. נבחרת ספרד כבר זכתה במונדיאל, הוסיפה זכייה ביורו והמשיכה לייצר דור חדש של שחקנים שמוביל את אירופה , תוצרת קטלוניה. למרות זאת, למועדון הגדול והמעוטר בעולם אין נציגות בנבחרת. עבור מועדון שבמשך שנים הוביל להישגים והיה מזוהה עם עמוד השדרה של ה”לה רוחה”, זו אינה רק סטטיסטיקה אלא נורת אזהרה שממחישה עד כמה ריאל התרחקה מהזהות ההישגית שלה.
לא לעולם חוסן
במשך שבע עשרה שנים פלורנטינו פרס שלט במועדון ללא עוררין. בדיקטטורה הוא הפך את ריאל מדריד למעצמה כלכלית, בנה מחדש את הסנטיאגו ברנבאו, יצר מודל ניהולי שהפך לקנאת אירופה והוביל את המועדון לאחת התקופות המצליחות בתולדותיו. אלא שגם אימפריות מגיעות לרגע שבו הן חייבות להשתנות.
מערכת הבחירות האחרונה הייתה אולי האיתות הברור ביותר לכך. לראשונה מזה שנים נשמעו קולות משמעותיים שטענו כי המועדון איבד את דרכו המקצועית וכי ההצלחה הכלכלית כבר אינה מפצה על הירידה ברמה על כר הדשא. פרס אמנם ניצח בבחירות, אך הוא מבין שהאשראי שקיבל מהסוסיוס מוגבל. בריאל מדריד נשיאים לא נשפטים לפי מאזן כספי או פרויקטים נדל”ניים, אלא לפי תארים, ואחרי שנתיים מאכזבות גם האיש החזק ביותר במועדון יודע שהמורשת שלו תלויה במה שיקרה כבר בעונה הקרובה.
השנתיים ששינו הכול.
לפני שנתיים נדמה היה שהפרויקט של פרס מושלם. במשך כמעט עשור השקיעה ריאל מדריד בכישרונות הצעירים והמבטיחים ביותר בעולם מתוך מחשבה לבנות את הקבוצה שתשלוט בכדורגל האירופי במשך שנים. ואז הגיעה ההחתמה של קיליאן אמבפה.
מה שנראה כחלק האחרון בפאזל, הפך דווקא לנקודת המפנה. האיזון הטקטי נפגע, חדר ההלבשה הפך מורכב יותר, ושחקנים רבים מצאו את עצמם פועלים באותם אזורים על המגרש. במקביל, ברצלונה הציגה קבוצה ברורה יותר, מחוברת יותר ורעבה יותר, והפער שנפתח בין שתי היריבות היה לא רק בטבלה אלא גם בזהות ובאיכות הכדורגל.
סימן השאלה הגדול: ויניסיוס.
אחד הנושאים הרגישים ביותר במועדון הוא מעמדו של ויניסיוס. במשך שנים הוא היה הפנים של הפרויקט החדש של פלורנטינו פרס, אך הקיץ הזה הכול נראה מורכב הרבה יותר. השיחות על הארכת חוזהו עדיין לא הושלמו, מסביב למועדון ממשיכות להופיע שמועות על התעניינות מצד מועדונים בכירים, ובהן גם ארסנל, ובמקביל הולכת ומתחזקת התחושה שהשילוב המקצועי בינו לבין קיליאן אמבפה רחוק מלהיות מושלם.
בריאל יודעים שחוסר התיאום בין שני הכוכבים היה אחד הנושאים המרכזיים שפגעו בקבוצה בעונה האחרונה. במועדון מעריכים כי הקושי לייצר איזון בין השניים היה גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שהפרויקט המקצועי של צ’אבי אלונסו לא הצליח להתייצב כפי שציפו. איש אינו מדבר על פרידה, אך העובדה שסביב ויניסיוס מרחף ערפל גדול יותר מאשר בכל נקודה אחרת בקריירה שלו אומרת לא מעט על מצב המועדון כולו.
מוריניו לא חזר כדי להתחיל פרויקט.
החזרה של ז’וזה מוריניו אינה עוד מינוי של מאמן, אלא הצהרה של המועדון כולו. פרס לא חיפש מאמן שיבנה פרויקט חדש לחמש השנים הבאות, אלא אדם שמכיר את הברנבאו, מבין את גודל הלחץ ויודע להחזיר קבוצה מנצחת למסלול במהירות.
לראשונה מזה שנים, מוריניו היה שותף מלא לבניית הסגל והכתיב שינוי חד במדיניות הרכש. במקום להשקיע בעוד כישרונות צעירים שיזדקקו לזמן, הוחלט להתמקד בשחקנים שכבר הוכיחו את עצמם ברמות הגבוהות ביותר ומסוגלים להיכנס להרכב ולהשפיע כבר מהמחזור הראשון.
מבט על ארבעת שחקני הרכש המרכזיים מסביר היטב את השינוי. במשך שנים רכשה ריאל את העתיד. הקיץ היא רכשה ניסיון , מנהיגות , שחקנים שזכו בתארים.
מרק קוקורייה הגיע כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית המגן השמאלי, אך מבחינת מוריניו החשיבות שלו גדולה הרבה יותר. הוא מביא אינטנסיביות, מנהיגות, מחויבות ואופי, ובעיני המאמן אלו בדיוק המרכיבים שנעלמו מהמועדון בשנתיים האחרונות.
ברנרדו סילבה מסמל יותר מכל את השינוי בתפיסה. אחרי שנים שבהן ריאל העדיפה כוח, מהירות ופוטנציאל, היא מביאה שחקן שיודע לשלוט בקצב המשחק, לקבל החלטות תחת לחץ ולהפוך משחק מבולגן למשחק מסודר. הניסיון שצבר בליגת האלופות ובפרמייר ליג הוא בדיוק מה שחסר במועדון.
איברהימה קונאטה הגיע כדי להחזיר יציבות להגנה אחרי שנים רבויות פציעות , כל סוף שנה ריאל מגיעה עם בית חולים שדה. מוריניו רצה בלם שכבר עבר הכול, כזה שלא צריך תקופת הסתגלות ושמסוגל להעלות את הרמה של כל הקו האחורי.
דנזל דמפריס משלים את המהפכה. מבחינת מוריניו הוא אינו מתחרה של טרנט אלכסנדר ארנולד, אלא שחקן עם פרופיל שונה לחלוטין, כזה שמאפשר למאמן לבחור בין יצירתיות ושליטה בכדור לבין כוח, מהירות ופיזיות, בהתאם ליריבה ולסגנון המשחק.
המכנה המשותף לכולם ברור. אף אחד מהם לא הגיע בזכות הפוטנציאל. כולם הגיעו בזכות מה שכבר הוכיחו ומוכנים לאתגר.
לא הכול תלוי בריאל.
גם אחרי מסע הרכש המרשים, העבודה רחוקה מלהסתיים. מייקל אוליסה ממשיך לעניין את המועדון, אך באיירן מינכן אינה מגלה כל נכונות לפתוח במשא ומתן.
הסיפור המעניין יותר הוא דווקא רודרי.
פלורנטינו פרס הסתייג מהרעיון לצרף אותו בשל גילו, עלותו , הפציעות והפילוסופיה שהובילה את המועדון לרכוש כוכבים לפני שיאם. אלא שבמדריד מבינים שיש עמדות שבהן אי אפשר להמשיך להמר על העתיד. אם התנאים יבשילו, רודרי עשוי להפוך לסמל הגדול ביותר של שינוי המדיניות.
הכוכב הגדול של המונדיאל רוצה להצטרף לקוקורייה ולהגיע לעיר הבירה.
גם יאן דיומנדה נמצא על הכוונת. במדריד הבינו שאי אפשר להמשיך עם פלסטרים באגף ימין. במשך יותר מדי שנים העמדה הזו טופלה באלתורים ובפתרונות זמניים, ולכן המועדון נכנס בכל הכוח למרוץ על אחד הכישרונות המבוקשים באירופה מתוך הבנה שיש בעיות שחייבות לקבל פתרון אמיתי ולא עוד דחייה לעונה הבאה.
האתגר האמיתי.
אם להביא שחקנים היה החלק הקל, למכור אותם יהיה החלק המורכב באמת. הסגל עמוס, יש חוזים גבוהים, יש שחקנים שאינם מעוניינים לעזוב ואחרים שפשוט אינם מושכים הצעות. במקביל, ריאל ממשיכה להפעיל את מודל המכירה של שחקני האקדמיה עם סעיפי רכישה חוזרת ואחוזים ממכירה עתידית, מודל שמכניס למועדון עשרות מיליוני אירו מדי קיץ מבלי לנתק את הקשר עם אותם שחקנים.
בסופו של דבר, זה קיץ של הכרעה. פלורנטינו פרס מבין שהמודל שהוביל את ריאל מדריד במשך יותר מעשור כבר אינו מספיק כדי לשלוט בכדורגל האירופי, ומוריניו הוחזר כדי להחזיר את המועדון למסלול הנצחונות באופן מיידי ולא בעוד שלוש שנים. כל החלטה שתתקבל בחלון הזה, כל החתמה וכל מכירה, תיבחן בסוף העונה לפי שאלה אחת בלבד: האם היא החזירה את התארים לברנבאו. משום שלראשונה מזה שנים, ריאל מדריד אינה נלחמת רק על אליפות או על ליגת האלופות. היא נלחמת על המורשת של פלורנטינו פרס , ועוד שנה ללא תארים תרעיד את הכסא של הנשיא הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון.